הקשר בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות הוא אחד מיסודות החוסן של העם היהודי, אך הפער בין מדינת ישראל לבין חלקים משמעותיים מיהדות העולם הולך ומעמיק. עבור יהודים רבים, ובעיקר בדור הצעיר, הקשר לישראל כבר אינו מובן מאליו. בארצות הברית נשחק הבסיס הרחב והדו־מפלגתי לתמיכה בישראל, וגם בקרב חלקים מיהדות ארה״ב, התמיכה בישראל הופכת מסויגת ומורכבת יותר.

לצד זאת, ישראל טרם גיבשה מדיניות סדורה המשקפת את משמעות היותה מדינת הלאום של העם היהודי. מדיניות שמכירה בכך שחיי העם היהודי מתקיימים גם מחוץ לישראל ושעל ישראל להיות קשובה, נוכחת ומחוברת אליהם. כיום אין ליהדות התפוצות ייצוג קבוע בתהליכי קבלת ההחלטות בכנסת, והאחריות הממשלתית לקשר עמה מפוזרת בין גורמים שונים.

ישראל אינה עושה די כדי להכיר חיוניות, ביצירה, בידע ובעשייה של הקהילות היהודיות ברחבי העולם כחלק בלתי נפרד מהסיפור היהודי המשותף, ללמוד מהם ולבנות איתם קשר משמעותי ומתמשך. גם ההיכרות בין הדורות הצעירים בישראל ובתפוצות אינה מספקת, בעוד שהאנטישמיות הגוברת והאיומים על ביטחון הקהילות מחייבים אחריות הדדית ומענה משותף. 

אחד מכל שלושה ישראלים מוותר על טיפול רפואי בגלל זמני המתנה – זינוק של כמעט פי שלושה בעשור האחרון. ההמתנה הזאת אינה גזירת גורל, אלא תוצאה של מערכת בסכנת אי ספיקה, שהתרגלה לרכז כמעט הכול בבתי החולים: המחלקות עמוסות וצפופות, והתור לבדיקה, לייעוץ או לניתוח קטן הולך ומתארך.

ישראל עדיין בצמרת העולם במדדי הבריאות, אבל התשתית שמתחתם נשחקת: מספר מיטות האשפוז לנפש הוא מהנמוכים בעולם המפותח, המחלקות פועלות בתפוסה מהגבוהות ב-OECD, וישראל מכשירה פחות רופאים חדשים מכל מדינה מפותחת אחרת בזמן שרבע מהרופאים כבר מעל גיל פרישה.
הפער הזה חריף במיוחד בפריפריה, שם יש פחות מיטות ופחות רופאים לכל תושב ותושב הצפון נוסע בממוצע כמעט 20 קילומטר לבית החולים הקרוב, לעומת שלושה-ארבעה קילומטרים בתל אביב.
תוצאות רפואיות טובות לא מחזיקות לאורך זמן על תשתית רזה: בלי שינוי ייפגעו גם הזמינות וגם איכות הרפואה, ובדיוק כשמספר בני 65 ומעלה עומד להכפיל את עצמו עד 2040.

מדיניות הסביבה בישראל מתאפיינת בפיצול אחריות, בחוסר תכנון ארוך טווח ובפער מתמשך בין החלטות לביצוע. אין עדיין חוק אקלים מחייב ומתוקצב, ולא פועל מערך לאומי שלם שמרכז מידע, ממפה סיכונים ומכוון את היערכות הממשלה והרשויות המקומיות.

היעדר היערכות וניהול אינו פוגע רק בסביבה. הוא מסכן חיי אדם ובריאות, מגדיל את הנזק הכלכלי מאירועי קיצון ופוגע בביטחון האנרגטי, בתשתיות, בתעסוקה ובאיכות החיים.

בינתיים, משבר האקלים מחריף גלי חום, שריפות ושיטפונות. המרחב העירוני אינו מותאם להתמודדות עם החום הגובר. שריפות פסולת ביהודה ושומרון פוגעות במאות אלפי תושבים לאורך הקו הירוק; יחידות פחמיות ישנות ממשיכות לפעול; ורוב הפסולת בישראל עדיין מוטמנת. במקביל, ים המלח, מפרץ אילת, החופים, הנחלים, המסדרונות האקולוגיים והמגוון הביולוגי נתונים ללחצים הולכים וגוברים.

בית אמור להיות הבסיס לביטחון של כל משפחה – אבל עבור יותר ויותר ישראלים עובדים ומשרתים, האפשרות לקנות או אפילו לשכור בית במחיר סביר הולכת ומתרחקת.

בעשור האחרון, מחיר דירה ממוצעת עלה בכמעט מיליון ש״ח, ומחירי השכירות עלו בכ-30%. כיום, נדרשות כיום כ-12 שנות הכנסה לרכישת דירה. המשמעות היא פשוטה: יותר משפחות מוציאות חלק גדול מההכנסה שלהן על דיור וצעירים נאלצים להתרחק מהמקומות שבהם הם עובדים ורוצים לחיות.

המחסור בדירות לא נוצר במקרה. הוא תוצאה של מערכת שבונה מעט מדי ולאט מדי: תכנון ואישורים שנמשכים שנים, ניהול קרקעות ריכוזי, מעט מדי סמכויות לרשויות המקומיות ומחסור בכוח אדם בענף הבנייה. פרויקטים של התחדשות עירונית  יכולים להימשך 10–15 שנים, ובאזורים רבים בפריפריה הם כלל אינם כדאיים כלכלית.

התוצאה פשוטה: אנחנו בונים פחות מדי, לאט מדי – ובמקומות שבהם הישראלים צריכים ורוצים לגור.

מדינה שבה משפחה עובדת ומשרתת מתקשה לבנות לעצמה בית אינה יכולה להשלים עם המצב הקיים.

היהדות שייכת לכולנו, אבל המדינה מנהלת את חיי האזרחים שלה לפי הסדר שנקבע לפני שבעים ושמונה שנה, ואף אחד לא בדק אותו מאז.

הרבנות הראשית מחזיקה במונופול על נישואים, כשרות וגיור, והתוצאה מרחיקה במקום לחבר. זוגות רבים נאלצים להתחתן בחו"ל כדי שהמדינה תכיר בהם, משפחות לא מוכרות בטפסים ובמשרדי הממשלה, וחיילים ועולים שקשרו את גורלם בעם היהודי נתקלים בחומות של בירוקרטיה בדרך לגיור.

גם השבת, אחת המתנות הגדולות שהעם היהודי נתן לעולם, הפכה לזירת קרב בין דתיים לחילונים. האיסור הארצי על תחבורה ציבורית פוגע דווקא במי שאין לו רכב, ומשאיר אותו בבית גם כשהוא צריך להגיע לשירותים חיוניים. במקביל, בירוקרטיית כשרות שאין לה קשר להלכה חוסמת מוצרים כשרים וזולים ומייקרת את סל הקניות לכולנו.

ובמקביל, אזרחי ישראל אינם שווים. ציבור שלם לא משרת ועדיין נהנה מקצבאות, מסבסוד מעונות ומהטבות בדיור. מוסדות שלא מלמדים לימודי ליבה ממומנים מכספי הציבור ומשאירים את תלמידיהם בלי כלים להשתלב בתעסוקה ובחברה. וחוקי הדרה, מהרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים ועד ההפרדה המגדרית באקדמיה, פוגעים בשיווין בין האזרחים.

לישראל יתרונות ייחודיים אדירים: ירושלים, ים המלח, הכנרת, הגליל והנגב. שילוב נדיר של אתרים קדושים לשלוש הדתות, היסטוריה, טבע, חופים, תרבות, קולינריה וחדשנות. למרות זאת, הענף רחוק מלממש את הפוטנציאל שלו.
המלחמה הפילה את התיירות, אבל בעיות של שנים – יוקר, מחסור בחדרים וחסמי תכנון יקשו עליה לחזור או לצמוח.

מלונות הם התשתית הבסיסית של כל יעד תיירותי – בלי מיטות זמינות אי אפשר להאריך את משך השהייה, לקלוט קבוצות, לפתח מסלולים אזוריים או לייצר ביקוש יציב לעסקים המקומיים. 

בישראל קיים מחסור עמוק בחדרי מלון ואירוח ברמת 3-4 כוכבים ובקטגוריית Mid-Level שנובע מקרקעות יקרות, הליכי תכנון ורישוי מסורבלים, ובירוקרטיה ארוכה שמרחיקה יזמים ומעכבת פיתוח מלונות ואזורי תיירות. כל אלו קורים במקביל לניהול ממשלתי ריכוזי, חוסר בשיווק בינלאומי והיקף תעופה שאינו תואם את הצרכים. 

התוצאה היא משוואה ברורה: כשההיצע קטן, התחרות חלשה והמחירים עולים. כך הופכת ישראל ליעד יקר לתייר מחו״ל, וחופשה בארץ הופכת להוצאה כבדה למשפחה הישראלית

המאבק בפשיעה המאורגנת יוגדר כאיום ביטחוני לאומי וינוהל דרך הקבינט המדיני-ביטחוני בשיתוף השב"כ וצה"ל, במטרה לפרק מהשורש את הפשע המאורגן , בנוסף לחיזוק האכיפה ברחבי המדינה.