ביחד נתקן את יוקר המחיה

משפחה ישראלית ממוצעת מוציאה כ־3,200 ש"ח בחודש על מזון – ההוצאה הגדולה ביותר אחרי דיור. משפחה זהה במדינות ה־OECD תשלם על אותו סל קניות 700 שקלים פחות בחודש. זה עוד חוג לילד, טיפול שיניים, חשבון חשמל וחיסכון.

כי מאחורי הרבה אריזות שונות עומדות לעיתים אותן חברות גדולות. השוק שלנו ריכוזי באופן חריג – עשרת הספקים הגדולים מחזיקים בכ־50% מהמכירות, וחברות גדולות שולטות במקביל בכמה קטגוריות ובכמה מותגים שהיו אמורים להתחרות זה בזה.

לכן, דרוש טיפול שורש אמיתי ולא עוד מבצע זמני. אנחנו נשנה את מבנה השוק: נחייב את המונופולים בשקיפות כדי שנדע איפה הם מרוויחים על חשבוננו, נפרק אותם כך שלא ישלטו בכל המדפים בסופר אלא יאלצו להתרכז בתחום אחד, וכך נגביר את התחרות, נגדיל את המגוון, ונוריד את המחיר.

גם כשהספק הקטן מייצר מוצר טוב וזול, הוא צריך להגיע לרשתות קמעונאיות בפריסה ארצית. בפועל, מערכי ההפצה נשלטים לא פעם על ידי הספקים הגדולים עצמם. כך ספק קטן נאלץ להישען על מי שהוא אמור להתחרות בו – בהובלה, בהפצה ולעיתים גם בהסכמי הסחר מול הקמעונאים.

אנו נבנה חלופה: המדינה תעודד מערך הפצה פרטי, שוויוני וארצי, לצד איסור על מונופולים להשתמש ברשת ההפצה שלהם כדי לחסום תחרות. בנוסף, מונופולים לא יוכלו לנהל הסכמי סחר של ספקים קטנים מול הקמעונאים. המטרה היא שספק חדש יוכל להגיע למדף בלי לבקש רשות מהשחקן ששולט בשוק.

הבעיה היום היא לא רק שיש רגולציה חונקת, אלא שהיא מפוזרת בין כמה גופים: בריאות, חקלאות, כשרות, תקינה, יבוא, הגנת הצומח ועוד. יבואן שרוצה להכניס מוצר לישראל עלול להיתקע בין כמה רגולטורים, דרישות כפולות וזמני טיפול ארוכים. יזמים מפחדים להיכנס – זה מורכב מדי, ואנחנו נשארים עם היצרנים והיבואנים הקיימים בלבד.

רשות מזון מרכזית תהפוך את כל זה לכתובת אחת: גוף אחד שמרכז סמכויות, מקצר תהליכים, מונע כפילויות ומאפשר לייבא מוצר שעומד בסטנדרט מערבי בלי לפתוח עבורו מסלול ייחודי לישראל. נאחד סמכויות רגולטוריות בתחום המזון תחת קורת גג אחת, ניטול סמכויות ממשרדי החקלאות והבריאות בתחום ונאפשר יבוא ויצור מזון מגוון, איכותי ובמחיר נמוך יותר.

החסם הוא שילוב של מכסים, תקנים, הליכי רישוי, כשרות, דרישות סימון, דרישות הגנת הצומח, עלויות התאמה לשוק קטן וזמני טיפול ארוכים. בישראל מכסים הזויים כמו 212% על אבקת חלב ו־85% על חלק מהפירות והירקות, לצד דרישות רגולטוריות שהופכות יבוא מסוים ללא כדאי גם כשהוא מותר. למשל: אי אפשר לייבא עגבניה אם לא מורידים לה קודם את העוקץ, מה שפוגע בחיי המדף משמעותית; ענבים ניתן לייבא רק מפרו ודרום אפריקה, ושיעור המכס עליהם לפי חודש השחרור מהנמל – כך שעיכוב בירוקרטי עלול להגדיל את המס ולהעלות מחיר לצרכן; יבוא ירקות קפואים לישראל מוגבל בגלל דרישות מיקרוביולוגיות מחמירות, שלא תואמות את המקובל באירופה ודורשות פס ייצור נפרד לצרכן הישראלי.

המשמעות לצרכן פשוטה: אם קשה לייבא, המוצר לא מגיע; ואם הוא מגיע, הוא יקר. לכן התוכנית מציעה הפחתת מכסים הדרגתית, תיקון תקנות הגנת הצומח, והרחבת העיקרון "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" – כך שהרגולציה תבטיח בטיחות ואיכות באמת, ולא תהווה תירוץ למניעת ייבוא.

כי גם אם מוצר עומד בתקינה אירופית ויכול להיכנס במסלול יבוא מקוצר, דרישות הכשרות עלולות להחזיר אותו למסלול ישראלי ייחודי: פס ייצור נפרד, סימון בזמן הייצור בלבד, דרישות ומגבלות על רכיבים מסוימים. החובה להציג אישור כשרות מהרבנות מרוקנת מתוכן חלקים מהרפורמה, כי היא מחייבת התאמות שמייקרות את הייצור ומקטינות את הכדאיות לייבא.

השינוי המוצע הוא להעביר את הפיקוח לרמת גוף הכשרות המאשר, ולא לבדוק מחדש כל מוצר וכל יבואן. כלומר: אם גוף כשרות בינלאומי עומד בקריטריונים, מוצרים שמאושרים על ידו יוכרו אוטומטית בישראל.

המדיניות הישנה מגינה על החקלאות דרך מכסות יבוא ותכנון מרכזי – כלומר הצרכן משלם יותר בקופה, כדי להחזיק את הענף. המחיר לא מסתכם רק בקופה – כמות ייצור של פירות וירקות בישראל לא גדלה ב־20 השנים האחרונות, למרות הגידול באוכלוסייה וצרכי המשק. הישראלים אוכלים פחות פירות וירקות כי אין מספיק. אנו נחליף את מודל זה לתמיכה ישירה לחקלאי: מענקים לפי שטח וסוג הגידול, השקעה במיכון ודיגיטציה, קרן מחקר ופיתוח חקלאי, הכשרות מקצועיות, ואפשרות לשימושים נלווים בקרקע כמו אנרגיה מתחדשת, אחסון, מיון, אריזה ומכירה ישירה לצרכן.

לא נפקיר את החקלאי לתחרות, אבל גם לא נמשיך לשמור על סביבת מחירים גבוהה באופן מלאכותי. החקלאי יקבל כלים להתייעל ולהרוויח, והצרכן יקבל היצע רחב יותר ומחירים נמוכים יותר.